המציג שמריץ את האתר הזה הוא רכיב .NET מקורי. בפרויקט שלך הוא הפנייה, לא שירות שאתה קורא אליו. שני יעדי בנייה: .NET Framework 4.0 ומעלה, ו‑.NET Standard 2.0 ומעלה, שזה מה שמכניס אותו לתוך .NET Core וכל מה שאחריו. הרכיב הוא Doconut.
לאיזה יעד אתה נמצא
בחר לפי מה שהפרויקט כבר הוא, ולא לפי מה שנשמע חדש יותר.
- WebForms או MVC על .NET Framework — היעד 4.0+. אין צורך לשנות דבר.
- ASP.NET Core MVC או Razor Pages — יעד .NET Standard 2.0.
- Blazor Server — אותו יעד .NET Standard 2.0. הרינדור מתבצע על השרת בכל מקרה, ולכן מודל האחסון אינו משנה מה הרכיב צריך.
- Linux containers — נתמך. זהו הנתיב של .NET Core, במכולה.
שני היעדים משתמשים באותו מנוע רינדור. היעד קובע איזו אסמבליה אתה מפנה, ולא אילו פורמטים אתה מקבל.
מה שהדפדפן מתקין
שום דבר. אין ActiveX, אין תוסף, אין Java, אין קורא. השרת ממיר את המסמך למשהו שהדפדפן כבר יודע לצייר, ושולח זאת. זה הסיבה שהמציג מתנהג אותו דבר במחשב שולחני תאגידי נעול כמו בטלפון: אין שום דבר בצד הלקוח שיכול להיות חסר או מיושן.
מה שהשרת עושה במקום זאת
הכל. המסמך נפתח, מסודר ומוצג במכונה שלך, מה שמביא לשתי השלכות שיש לתכנן מראש.
- Office אינו נדרש על השרת. הרינדור הוא .NET מקורי וקורא את הפורמטים ישירות. אין התקנת Office, אין Interop, אין COM.
- הרינדור צורך CPU וזיכרון במכונה שלך. קובץ PDF של 200 עמודים ושרטוט CAD של 40 MB אינם אותו בקשה. יש לתכנן את המחשב עבור הקובץ הגדול ביותר שתאשר, ולהגביל העלאות בהתאם.
מה זה לא
זה לא ספריית JavaScript בצד הלקוח שמציגה קבצים בדפדפן, ולא API מתארח שאתה שולח אליו מסמכים. אם אתה צריך אחד מהדברים האלה, זה הרכיב הלא נכון וחשוב לדעת זאת מההתחלה.
רוצה לראות את הפלט לפני שאתה מפנה משהו? זהו אותו מנוע רינדור שמאחורי מציג האתר הזה — העלה קובץ וזה מה שהמשתמשים שלך יקבלו. רישוי, חבילות ותיעוד API נמצאים ב-Doconut.com.